ראשית – בכפתורים. לקח לה זמן לרחל רוקח להבין מדוע נעלמים הכפתורים מבגדיו של בנה ישראל ומדוע עליה לשבת כל ערב ולתפור כפתורים חדשים. הכפתורים פשוט שימשו את הילדים לצורכי משחק, והם לא התאפקו מלהסירם מבגדיהם על מנת להעשיר את אוצר הכפתורים שלהם. ילדים שיחקו בגולות ו"בטיארות" (עפיפונים) וערכו מלחמת עפיפונים עם ילדי הערבים במטרה לסבך את חוטי ה"טיארות" ולהפילם ארצה.
הנאה נוספת באה להם בעקבות הרכבת שעשתה דרכה מירושלים ליפו ועברה בסמוך לנוה צדק. הם היו שמים מסמרים ומטבעות על הפסים ונהנים לראות איך אלה הפכו לשטוחים תחת כובד גלגלי הרכבת, וכמובן, היו הדיונות הנפלאות סביב עליהן החליקו והתגלגלו בלי סוף. לבנים היה תחביב להלך על הגגות. מאחר והבתים היו דבוקים זה לזה, יכלו הילדים לעבור מגג אל גג ללא קושי ונהגו לעבור על הגגות מקצה הרחוב לקצהו, מבלי לרדת לרחוב החולי. וכן היו גם מלחמות והמלחמות היו קשות.
אלה היו מלחמות בין ילדי נוה צדק היהודית לבין ילדי המושבה הגרמנית, שהתמקמה מעבר לואדי, בסמוך לנוה צדק. כנראה שילדי הגרמנים הפגינו התנהגות שהיתה בה מן היוהרה וזו חיממה את דמם של ילדי נוה צדק. כינו אותם "פערפלוכטע יודען" – יהודים ארורים. ראש הכנופיה היהודית היה ישראל, בנו של שמעון רוקח, והמלחמות הובילו למטר אבנים משני הכיוונים, עד אשר קרה משהו גרוע וילד גרמני נפגע בעינו. ישראל לקח על עצמו את האחריות ושמעון לקח על עצמו תשלום פיצויים. זמן רב למשחקים לא היה לילדים מכיוון שלמדו כל יום משמונה בבוקר עד שתיים עשרה, ומשתיים עד חמש אחה"צ.
מה אהבו הילדים לאכול?
הילדים אהבו פרוסות לחם עבות מרוחות 'שירז' – שמן שומשומין – אשר נבזק עליהם מלח. הם היו רגילים לגשת לבד למטבח לפרוס את הלחם, למרוח עליו את השמן, לפזר את המלח, ולחזור למשחקיהם.
מה לבשו?
אם להשוות את התלבושת של צעיר יהודי מירושלים לתלבושתו של צעיר יהודי מנוה צדק לפני מאה ויותר שנים, אפשר היה כבר לחוש את תחילת החילוניות שחדרה לחברה שקמה בחולות ולנוהג שתפש מעמד בקרב תושבי השכונה היהודית החדשה. צעירי ירושלים לבשו את הקפוטות השחורות והכובעים השחורים עם הטיטורות – כמנהג היהודים החרדים בימינו. בנוה צדק כבר לא לבשו קפוטות ולא לבשו כובעים שחורים עם טיטורות – המבוגרים לבשו תרבושים אדומים כמנהג הערבים והספרדים.