יהודי יפו

 

icon2טלפון: 03-5168042 

icon1כתובת מייל:  This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

בית רוקח

יהודי יפו

archives titelהעיר יפו עתיקה יותר מצפת ומטבריה, אך לקדושה לא זכתה ומשום כך במהלך הדורות לא משכה אליה עולים שעלו לקונן ולהתפלל על קברות הקדושים. חשיבותה הייתה תמיד כעיר נמל לדרומה של ארץ ישראל וכשער לירושלים. מכיוון שלא הוכרה כקדושה נאלצו תושביה היהודים להתפרנס מיגיע כפיהם והודות לכך מצבם היה טוב יותר משל אחיהם הניזונים מ"דגן שמים" הלא היא החלוקה. רק בשנת תקצ"ב (1832) החלו להתגורר יהודים ביפו, לפני כן עברו בה יהודים בדרכם לעיר הקודש. הראשון שהתגורר בה היה ר' יהודה הלוי מראגוזה. הימצאותו ביפו משכה לשם מספר יהודים מעולי מרוקו שלא רצו לחיות על החלוקה. שנים מועטות לאחר מכן התיישבו ביפו האשכנזים הראשונים שנת תקצ"ט (1839), התאחדו עם המרוקנים והתפללו בבית הכנסת שלהם. קהילה אשכנזית ביפו נוסדה רק ע"י חיים שמרלינג בשנת תר"ל (1870). יפו כונתה בשם "שער ציון". העולים לירושלים ולחברון היו באים דרך נמלה. לפיכך, חשיבות מיוחדת נודעה לטיפול בעולים שחלקם היו זקנים ותשושים. היישוב היהודי ביפו החל להתפתח עקב שיירות עולים שהתיישבו בסביבתה ועודדו את צמיחת המסחר. בעיית העולים המשיכה לשמש כנושא כאוב במשך שנים רבות מכיוון שרובם נפלו טרף לרמאותם של ערבים או רמאים יהודים שפשטו את עורם. בני יפו ברובם לא נהנו מכספי החלוקה מכיוון שלפי אמונתם של יושבי ארץ הקודש והאחראים על החלוקה, מותרת הישיבה בארץ רק בערי הקודש וכל מי שמסייע ליישוב יהודים בערים אחרות כאילו עבר עבירה. ביפו אפילו העניים המרודים לא זכו לקבל מכספי החלוקה. רק סיר משה מונטיפיורי דאג שנדבותיו תגענה גם ליפו ובזמן מצוקה –כמו בעת מגפת החולירע – שלח ליהודי יפו מכספי קרן העזרה.

תושבי יפו עסקו במסחר, בטווית משי, בתעשיית סבון, במלונאות, סבלות, ספנות, חייטות, צורפות, סנדלרות, שענות ובנאות. בשנות ה-60 של המאה ה-19 היו היהודים מפוצלים לעדות. לא התקיימו ביניהם קשרים קרובים והם התגוררו לפי קהילות: מערביים (צפון אפריקה) וספרדים, בחצרות נפרדות. הקהילה הייתה ענייה ולמרות זאת קיימה בתי כנסת, בתי מדרשות, בית ספר וחברות לביקור חולים, לגמילות חסדים ולקבורה. בכתבה משנת 1864 נכתב:

"גם אחינו ועמנו בשנים האלה רבו ויעצמו בה. רובם עניים, נשכרים בלחם לכל בניין ולכל עבודה והמעט עושי ממכר וכל מסחר ומוצאים חית ידם ברחבה". ביפו שלא הייתה תלויה בדעת גבאים וממונים מטעם החלוקה, יכלו רוחות חדשות לפרוץ בתחום החינוך. יהודי יפו פנו אל חברת "כל ישראל חברים" ונפתח עבורם בית הספר לבנים בשנת 1869. עקב קשיים כלכליים הוא נסגר ונפתח מחדש ב-1872 (תרל"ב). בבית הספר הודגש הצורך בהוראת "שפות לועזיות ושפת עם הארץ אשר תועיל למו להביא מחיית נפשם". ליפו הגיעו יהודים מתוך ערים אחרות בארץ ובמיוחד מירושלים וחברון אך רוב היהודים עלו והתיישבו ביפו מחופי צפון אפריקה בעיקר בין השנים 1832–1837 ומרוסיה ורומניה החל מראשית העלייה הראשונה משנת 1882. משנה זו נחשבו המתיישבים החדשים ביפו כ"יישוב חדש". על פי ספירות

מונטיפיורי מנתה האוכלוסייה היהודית ביפו:

  • בשנת תקצ"ט (1839) 122 נפש
  • בשנת תרט"ו (1855) 340 נפש
  • בשנת תרל"ה (1875) 650 נפש
  • השנת תרמ"ו (1886) 1500 נפש (לפי קלוזנר).

 

עד שנות ה-70 חיו ביפו בעיקר ספרדים ומערביים (צפון אפריקה). עקב העלייה הראשונה ועד שנת 1891 חלה עלייה ניכרת במספר היהודים – 2,700 איש, מתוכם 1,100 ספרדים ומערביים ו 1,600 אשכנזים. בשנת 1905 נמנו ביפו כ- 5,000 יהודים ועד סוף מלחמת העולם הראשונה כ- 15,000 איש. עד שנת 1882 היישוב היהודי לא בלט בעיר יפו וסגנון החיים שלו היה דומה לזה של האוכלוסייה הערבית. אולם משנת 1882 צמחה ביפו קהילה שונה לחלוטין באופייה ובמורכבותה. העיר קלטה את כל המהגרים מערי ארץ ישראל ומחוצה לה, שדרכי המחשבה ואורח החיים בירושלים ובשאר ערי קודש לא הלמו את רוחם והם חיפשו אפשרויות ליוזמה כלכלית, אוירה של מודרניזציה, חופשיות וחילוניות. מיקומה הגיאוגרפי הנוח של יפו ואופי היישוב היהודי השונה שבה, הם שעשו אותה בתחילת שנות ה-80 למרכז היישוב החדש בארץ ישראל, עיר חוף שבני קהילתה אינם קנאים. יפו נבחרה כמוקד הפעילות של תנועת חובבי ציון (1886). הוועד הפועל מטעמם נקרא לשכת סוכנות ההנהגה הראשית – לייסוד מזכרת משה מונטיפיורי וכל ענייני יישוב הארץ הקדושה.


ביפו חברו ישן וחדש:

צאצאי ומייסדי הקהילה הוותיקה יחד עם פעילים צעירים מבני הארץ, ברובם ילידי ירושלים אשר התיישבו ביפו והיו דתיים או מסורתיים באורח חייהם אך חדורי רצון לפיתוח הקהילה וליצירת יוזמות כלכליות נרחבות, כדוגמת שמעון רוקח. אליהם הצטרפו בני העלייה הראשונה חילונים ברובם וראשי הנציגויות של חובבי ציון וכולם שיתפו פעולה עם אנשי ציבור מבני היישוב הישן בירושלים. שילוב מורכב זה נועד בראשיתו לטיפול במציאות החדשה שיצרו העולים הרבים שנכנסו לארץ, מצב אשר דרבן פעילות ציבורית ארגונית וחברתית נמרצת. כתוצאה מפעילות זו הונחו יסודות לחינוך עברי לאומי בארץ, להתחלות בתעשייה מודרנית והתארגנות של בעלי מלאכה. אך מעל לכל להתרחבות היישוב היהודי ביפו אל מחוץ לחומות העיר עם הקמת השכונות היהודיות החדשות. הרוחות החדשות אשר החלו מנשבות ביפו, שמקורן בחוץ לארץ, אומצו גם על ידי חלק מאנשי המקום ביפו, שגילו פתיחות לשינויים בניגוד לאנשי ירושלים. אוירה זו גרמה גם להתפרקות מעול מצוות, לחילול שבת וחג בפרהסיה ולריקודים משותפים של בחורים ובחורות, חרף מאמצי רב הקהילה וועד הקהילה למנוע תופעות אלה. שינויים בסגנון החיים נראו גם בסגנון הלבוש. ביגוד אירופאי אפילו אצל נשות הספרדים והמערביים, ריהוט מודרני, מקצועות חדשים, טיולים לשפת הים.


מתוך:

  • היישוב היהודי בא"י 1840-1881 - בן ציון גת
  • יפו 1779- 1917 - רות קרק
  • היישוב היהודי ביפו בעת החדשה - חנה רם